חזרתי מסיבוב בארה"ב – איסוף תרומות לארגון נוער "חוגי הסיירות ע"ש אורי מימון" שאני עומד בראשו זה מספר שנים ונהנה מכל רגע של שיטוט בארץ – עוד מעט קט טיולי פסח.
בארה"ב פגשתי כרגיל את הישראלים ה"יורדים". כן, אני קורא להם "יורדים" כי ישראל שלי היא מדינת עליה ולא הגירה. אם זאת זו זכותם לגור בכל מקום שיבחרו. המבחר עשיר ויש אזרחים ישראלים רבים שכבר לא חיים איתנו – למעלה מ 800,000. יש טוענים שבשנת ה-60 נציין את היורד המיליון. כ 15% מאוכלוסית היהודים בישראל!
ואנחנו לא נוהגים בהם נכון. הגיע הזמן להבין שאלה אינם "נפולת של נמושות" ואינם חלק מ"יהדות התפוצות" ומספרם רב – כמעט כל משפחה ישראלית מכירה לפחות אחד. ישראלים אלה ההולכים ומתרחקים מאיתנו הם המייצגים הטובים ביותר שלנו בחו"ל ופוטנציאל העליה הגדול ביותר.
זה לא שלא עושים כלום אבל לא עושים זאת באופן מלא וגלוי ומכל הלב. אני, כישראלי ללא תנאי אומר שעל ישראל לשנות את ה"אין מדיניות" שלה ביחס אליהם ולפעול בדרך הבאה:
להכיר בהם ולדבר איתם (לא רק עם הישראלים המיליונרים). לעודד היווצרות קהילות ישראליות ולקשרן לקהילות היהודיות.
לעזור לקהילות הישראליות בתחומי החינוך (כולל תנועות נוער), התרבות, התקשורת והקשר לארץ.
לרתום אותם, את הישראלים בחו"ל להסברה הישראלית.
לאפשר לאלה שקשורים לארץ בדרכים שונות (מילואים, שהות, תשלומי מיסים) להצביע בבחירות.
לעודד את חזרתם – דרך עידוד ביקורים, קייטנות קיץ לילדים, מסלולי לימוד מיוחדים לסטודנטים (כולל אוניברסיטה אמריקאית), מסלול שירות מיוחד לצעירים בצה"ל (חלק גדול מהם נשאר כאן) .
ועוד דבר אחד – לעשות את ישראל למדינה ולחברה שכולנו נתגאה בה ונרצה לחיות רק בה!
פשיטת הרגל אליה הגיעה הרפואה בארץ עקב הצורך הרופאים הינו בכי רע וזה איננו סוד. אחסוך מכם זמן יקר בזה שלא אצטט גורמים מוסמכים בנושא (כגון: משרד הבריאות, יו"ר ההסתדרות הרפואית בישראל, דיקני בתי הספר לרפואה, והמועצה לתכנון ותקצוב ההשכלה הגבוהה בישראל). יתרה מכך, מצב הרופאים בצה"ל אינו שונה בהרבה מהמצב אליו נקלעה מערכת הבריאות ואף חמור בהרבה.
אינני יודע מתי ביקרתם לאחרונה באחת מ-4 הפקולטות לרפואה בארץ ולו רק בכדי לראות את חתך האוכלוסייה ההולכת וגדלה (על סמך הפלייה מתקנת) במוסדות אלו. אוכלוסייה אשר אין לה זיקה למדינת ישראל ולבטח לא רצון או יכולת לשרת אח"כ בצה"ל (סדיר, קבע או מילואים).
שינוי מידי בשתי המערכות (האזרחית והצבאית) היא זו שתביא לשינוי כיוון על מנת לפתירת הבעיה ההולכת וגדלה למימדי ענק. צה"ל טוען כי רק בשנת 2005 הצבא הפנים את בעיית הירידה בהרשמה ללימודי רפואה ועתודה בפרט ופעל לעידוד הרישום לעתודה הרפואית דבר אשר יראה את פירותיו רק אחרי 7 שנים, דהיינו 2012. אבל אם להיות מציאותיים, הפירות האמיתיים של השינוי (במידה ותכנית האקדמיה הצבאית לרפואה אשר אמורה להפתח רשמית אוק' 2009)יראו אור לא לפני 2016.
כאן נכנס סיפורי האישי אל התמונה. לא אלאה אותכם בסיפורי גבורה אך הרשו לי לתת רקע מועט בכדי שתוכלו לשפוט. אז כך, גם אני התחלתי בצופים והמשכתי בצופי-ים דרך חוגי-סיור (ע"ש אורי מימון) וסיימתי את נערותי עם חוג נוער בי"ס שדה חרמון. התנדבתי ליחידת צנחנים מובחרת שבה שירתתי בתור לוחם ומפקד. כמה שנים לאחר שחרורי בזמן שעבדתי עבור ממשלה זרה נפלה בחיקי הזדמנות פז למלגת לימודים בארה"ב. כצעיר הכמהה לראות עולם ולהכיר תרבויות אחרות חטפתי הזדמנות זו בשתי ידיי.
אסון התאומים תפס אותי ממש בסיום תואר-ראשון בעת שהגשתי מועמדות לביה"ס לרפואה בארה"ב. חוקי ההגירה השתנו ונאלצתי לשנות כיוון עד אשר דברים יתבהרו. בכדי לא לבזבז זמן יקר פניתי. פניתי לכל הפקולטות בארץ בבקשה חריגה בכדי להמשך לימודים אך מלבד לערום קשיים ויחס מזלזל מצידם לא זכיתי בשום התייחסות רצינית. ובכול זאת בכדי לא לוותר על חלומי להיות רופא החלטתי להגיש בקשה ללימודי רפואה בארץ אחרת אשר נענתה בחיוב ומשנת 2004 ועד היום הנני מתגורר, עובד (בסוכנות היהודית) ולומד באירופה.
בקרוב ,ממש כמו לפני שנים רבות כאשר נפלה בליבי ההחלטה לעזוב את ישראל לטובת מלגת לימודים בחו"ל, אני איעצר במזלג דרכים חדש ואצטרך להחליט בנוגע עתידי ועתיד משפחתי. משרד הקליטה כבר מחזר אחרי ואחרי זוגתי בכדי להיכלל ברשימת התושבים החוזרים לשנות ה-60 בסיום לימודיי, אותה עת אשר יוענק לי תואר רופא עם רישיון לעסוק ברפואה בכל מדינות האיחוד האירופי. אך למרות כל האופציות העומדות לפני הייתי מעדיף לנסות שוב לחזור ארצה בכדי לתרום ולהגשים את החלום הציוני (שלא פעם ולא פעמיים טפח על פני). כמו מכור לסם הרואה רק את השגת המנה לטריפ הבא כנגד עיניו הנני נותן לחלומי הציוני להנחות אותי לאורך כל דרך או שלב מחיי. אם זה בלימוד עברית בקהילות בארה"ב ואירופה, בהיותי שגריר רצון-טוב באונ' בה למדתי בארה"ב, בעידוד לגיוס לצה"ל סטודנטים יהודיים, בקידום עלייה דרך עבודתי בסוכנות או אם זה בשילוב מילואים בהתנדבות ביחידתי בכל אחת חופשותיי בארץ לאורך שנותיי מחוץ לגבולות ישראל.
האפשרות הטמונה בלעסוק ברפואה בעתיד בקרוב ב: אירופה, ארה"ב או אפילו אוסטרליה היא קונקרטית כיום יותר מתמיד, וכפי שכבר כתבתי, החלטה זו אצטרך לעשות בזמן הקרוב מאוד ולכן אני מצאתי לנכון לפנות לגורמים בכירים בצה"ל על-מנת לברר את כל האופציות אשר ביכולתכם להציע לי בכדי שאשתלב כחריג במסלול העתודה הרפואית ואסיים את לימודי הרפואה בישראל ולחלופין אחתום לשירות.
אך נראה לי כי דבריי נפלו וממשיכים ליפול על אוזניים ערלות. איך אומרים צה"ל "...בוכה (על חוסר בכח-אדם רפואי)ויורה( אך עושה כלום בכדי לתקן את המצב)..."
באחת מחופשותיי בארץ השתתפתי באחד מחוגי-בית הרבים של עוזי (בו לקחתי חלק כצופה בלבד) ולפניי נגלה איש עם אג'נדה גדושה. כולי תקווה אם וכאשר עוזי יבחר לכנסת הבאה יגדיל ויעשה תיקונים מרחקי לכת בכדי לעודד את הדור הנוכחי ולייצר את הדור הבא.
האמינו לי כי אינני כותב מילים אלו מתוך רצון לחשיפה עצמית אלא מתוך כאב עמוק, צער וכעס על העוול הנעשה מדי יום ע"י גורמים ממשלתיים (אל לנו להיות כ"ארץ אוכלת יושביה היא") לאנשים כמוני אשר כול רצונם הוא לתרום מתוך ראיה ארוכת תווך לטובת המדינה.
לעוזי שלום!
תבורך על המאמר הזה. אני מסכימה עם כל מילה בו.
הרשה לי לציין גם שכל הישראלים המתגוררים בחו"ל, (וכך גם כל היהודים ברחבי תבל), איש איש וסיבתו הוא, בסופו של יום מרגישים שם טוב כשכאן טוב. הם מרגישים בטוחים כשמדינת ישראל קיימת וחזקה ואז ראשם מורם ומסיבה זו הם בהחלט יכולים וצריכים לתרום, גם כספים - אלה שיכולים וגם בכל דרך אחרת.
חשוב מאד לשמור קשר עם הישראלים בחו"ל כמו גם עם יהדות התפוצות ואני עושה את זה הרבה מאד באמצעות רשת האינטרנט עם כל קצוות תבל. נראה לי שבתחום הזה תפנית יכולה בהחלט להניף דגל לפעול ולתרום.
הסיבות לכך שאנשים חיים בחו"ל הם לא תמיד כל כך פשטניות כמו "הם מאסו במדינה". אם נתעלם לרגע מהסבות והנסיבות שלי (אני עוד אגיב יותר בהרחבה) נוכל למצא קשת רחבה למדי של אנשים בלתי אידאולוגים לחלוטין:
1. בשנות השבעים המאוחרות כשהיינו הטובים בעולם בנושא פתוח תכנה, התנהל מאבק בין יזמים לבין הממשלה - האם פתוח תכנה זה שרותים - כפוף לתשלומי מיסים שונים ומשונים, או תעשיה. הממשלה ובתי המשפט החליטו בטפשות שזה שרותים ופגעו ביכלת התחרות שלנו - אז אנשים יצאו לעשות כסף כאן. חלק גדול, אם לא כולם מקימים קשר קבוע עם הארץ. זוהי רק דוגמא לשדה כלכלי אחד בו אנשים מכשרים פשוט נחנקו בארץ.
2. בקצה האחר של הסולם הכלכלי תמצאו אנשים שפשוט היו מתחת לקו העני ויצאו לעשות כסף כאן. לא כלם הצליחו וגם פה מערכת המיסוי מראה סימנים של התרחבות משוגעת - אבל פה היה קל יותר.
חלק מן הישראלים יוצרים איזשהו קשר עם הקהילה המקומית ומערכת החינוך שלה ואו שומרים על קשר עם הארץ. לחלק אחר זה לא מספיק חשוב (זה עולה הרבה כסף לשלח ילדים לבית ספר יהודי - הרבה מאד) והם יוצרים כל מיני הסברים אידאולוגיים משניים כדי "להצדיק" את עצמם.
כמובן שיש גם חילוניים באידאולוגיה שבשבילם זה באמת לא חשוב אבל כאלו יש גם בארץ. כבר אמרתי שאחת הסבות שהצטרפתי לתפנית הינה שתפנית אינה מפלגה מבוססת על שנאה גלויה לכל מה שהוא יהודי (כמו שינוי) או שנאה ברורה אך מוסתרת יותר (כמו מרצ - בכל זאת זו מפלגה של "אינטלקטואלים" אז אי אפשר לשים את השנאה כסעיף גלוי במצע.)
שמירת קשר עם ישראלים וגם עם הקהילה היהודית כאן ובשאר העולם, צריכה להיות מטרה חשובה וסעיף עקרוני במצע של כל מפלגה יהודית ואו ציונית. אנשים אלו הם בפוטנציה השגרירים והתומכים הטובים ביותר (ולעיתים היחידים) שיש לנו.
זאב
לדעתי צריך להבדיל בין ישראלים שרק הולכים ללמוד או לעבוד בחו"ל לזמן קצר, לבין ישראלים שיורדים כי ממש מאסו במדינת ישראל. אני מכיר אישית כאלה המשתייכים לסוג השני.
לסוג השני לדעתי כן צריך לקרוא "נפולת של נמושות", ולא לחסוך בביקורת עליהם. כדי לעודד עלייה חייבים להסתייג בצורה ברורה מירידה.
צריך להבהיר שציונות מהותה התחדשות העם היהודי בארצו. ציונות זה עברית, זה בניית הארץ, זה התגייסות לצבא. את הערכים האלה צריך לטפח, וזה יותר חשוב מאשר לתת לגיטימציה לירידה ו"לדבר" עם היורדים.
קשה לעשות הפרדה בין אחד לשני, כי לפעמים הסיבות של היורד משולבות זו בזו.
לדעתי צריך להגדיר מהי המטרה והרצון שלנו מאוכלוסיה זאת.
אבל כפי שעוזי כתב, אין לנו שגרירים טובים יותר מבני עמנו (גם לא המתנדבות השוודיות).
הם מכירים את מה שקורה כאן טוב יותר.
מה שצריך זה לדעת להפעיל אותם באופן הכי חיובי שאפשר כדי לקדם את האינטרסים שלנו.
מהם אותם אינטרסים - זאת שאלה שכל אחד יתן תשובה שונה.
מאחר ולכל אחד מהם יש זיקה שונה לארצנו (חלקם מאס בה, חלקם זמני שם, לחלקם פשוט קל יותר שם, ועוד סיבות רבות), פשוט צריך לדעתי לשמור איתם על קשר.
זה משהו שחייב לבוא ללא אג'נדה - כי אג'נדה תתקבל באנטגוניזם ע"י חלק אחד, ובברכה ע"י חלק אחר.
האג'נדה היחידה היא לבוא ולומר להם שלמרות שהם שם ואנחנו כאן - אנחנו עדיין איתם באשר הם.
ברגע שהם יהיו בקשר צריך לתת מסגרות לכל אחד למהם לבטא את קישרו עם המדינה.
ובכך כולם ירוויחו.
וכן יש מדיניות - אבל היא נעשית שלא בכל אחד וגם לא ע"י גורם אחד.
המצב הזה מבטיח בסה"כ הרבה נסיעות לחו"ל של גורמים רבים ומשרת את האינטרסים של בעלי השררה.
לצערי מצב זה הוא חלק מחוליי הדמוקרטיה, ולא נראה לי שיש פתרון.
אתה אומר שאותם ישראלים שבחרו לעזוב את הארץ יהיו השגרירים הכי טובים שלנו? להיפך, הם המבקרים הכי גדולים של המדינה, והרבה פעמים הם שמאלניים קיצוניים או קפיטליסטים קיצוניים, שאני לא בטוח שאנחנו רוצים שהם ייצגו את מדינת ישראל.
